גלית דואק גרוס, שהשתתפה באחת הסדנאות שלי, שמעה על התהליך הסבוך שאנחנו, בנות הזוג הנילוות לרילוקיישן עוברות, החליטה לפרסם את זה בידיעות אמריקה. גלית התרשמה מהקושי הגדול שאנחנו חוות ומההתמודדות שאנו צריכות להתמודד כדי להיבנות מחדש וסיפרה על זה לכל העולם.
אני חושבת שהכתבה הזאת מאד חשובה לכל מי שמוצאת את עצמה במצב הזה. היא חשובה, כי חלק מהבעיה היא, שהאישה נוחתת למקום בו אין לה חברות ואין לה תמיכה, וכשהיא מרגישה את הקושי הגדול במעבר, היא מתביישת בו. בארץ לא מבינים על מה היא מדברת, כי מי שלא חווה את זה, לא יבין. רבים בארץ חושבים שלהיות ב"חופש" בחו"ל זה הכי כיף שיש ולא מבינים את משבר הזהות שהאישה עוברת. וכך, נשים רבות חושבות "זה רק אני, אילו הייתי מתנהגת אחרת, הקושי היה נעלם".
ההאשמה העצמית יחד עם הבושה גורמת לכך שלא מדברים על הקושי וכך רק שוקעים יותר ויותר לתוך היאוש. במקום זה אנחנו צריכות להיות גאות בכך שאנו מתמודדות עם הקושי הזה. קחו למשל אצן מרתון, הוא לא מתבייש להגיד שהמרוץ קשה, להיפך, הוא גאה בזה כי כולם יודעים שזה קשה ורוב האנשים בוחרים לא לנסות אפילו. הוא, לעומתם, מתמודד. הוא רץ לספר לעולם כמה זה קשה. באותה צורה אנחנו צריכות להיות גאות. ההתמודדות עם מעבר של משפחה לארץ חדשה הוא קשה מאד והכי קשה לבת הזוג. אם נספר לעולם כמה זה קשה ואם כולם ידעו עם מה אנחנו מתמודדות, נוכל להחליף את הבושה בגאוה ולהתמודד עם המצב מנקודת כח.
ולכן אני מודה לגלית על כך שהיא פירסמה את זה ברבים. אם יש אישה אחת שיוקל לה בזכות הידיעה שהיא לא לבד, אם יש בן-זוג אחד שיהיה מודע יותר לקושי הצפוי אחרי המעבר ויתכונן לתמוך באישה, אם יש אישה אחת שתוכל להפוך את הקושי הזה להזדמנות להבנות מחדש, גלית עשתה את שלה.
אז שהעולם ידע מה עובר עלינו, אין מה להתבייש, זה הכי טבעי בעולם.
להצלחתך,
הילה
אמהות - הסוד הוא באיזון 